הסדרה חוקרת את הנרטיב הכואב של התמעטות הנשרים, סמל מלכותי אך בו-זמנית מעורר צער.  הסדרה עוסקת במורכבות שבין התערבות אנושית לבין השבריריות של הטבע, הנשר, אייקון של עוצמה ורוחניות, הופך למטאפורה עצובה לאי-השוויון האקולוגי ולשבריריות הקיום.

בעברית, נ.ש.ר נקרא כך בשל נשירת הנוצות הייחודית ופלומת השיער המכסה את ראשו . עוף דורס זה, שהיה פעם נפוץ, ראה את מספריו מצטמצמים כתוצאה מפעולות אנושיות. עקב אכילת פגרים מורעלים, הנשרים ניצבים בפני תגובת שרשרת קטלנית שמקורה בידיים אנושיות. קיניהם עדים שקטים להפרת האיזון האקולוגי. 

תחילתה של הסדרה הייתה רגשית - מתוך יצירה עצובה: ציור של שני גוזלי נשר הזועקים לאמם, סמל נוגע ללב של תלות וייאוש. מכאן התחלתי להתעמק במאבק הקיומי של הנשר, שמתואר דרך עדשת האימה והיופי. והצגת קיומם בתנאים אנושיים מזעזעים, יפים ומעוותים. הנָטוּרָלִיזְם בעבודות אלו מנוקד בגוונים שטוחים ופרספקטיבות עמומות, ויוצר מציאות שמרגישה מוכרת אך בו זמנית גם אחרת.

דרך נטורליזם צילומי, הסדרה משתמשת בגוונים שטוחים ופרספקטיבות מעורפלות כדי ליצור מציאות מדומה ולא מעותקת. בהשראת הטכניקה של רמברנדט, אני מניח שכבות שקופות של צבע ליצירת עומק, כאשר האדום קדמיום מאיר את השכבות המונוכרומטיות מעליו. היצירות, בין אם גדולות או קטנות,משלבות צבעי שמן עם מדיה מעורבת על בד/קנבס ונייר צרפתי, ויוצרות קולאז' טקטילי של נרטיבים ויזואליים, ויוצרות קולאז' של הנשר בכל יופיו הברוטאלי. בשרו ונוצותיו הופכים למטאפורה למצב האנושי שלנו, תזכורת כואבת לתמותה והתפוררות. 

בתרבויות מגוונות, הנשר משמש כסמל לאלוהות, כוח ומלכות. ביצירות אלו, צורתו הגופנית של הנשר הופכת לכלי לחקר המצב האנושי, לוכדת את יופיו הקודר ואת הריקבון הקיומי שלו. הנוף שסביבם מינימליסטי, במה שקטה למראה הדינמי והמזעזע לעתים קרובות של חייו ומותו. הקסם האסתטי של צורת הנשר, לצד הזוועה שבהכחדתו הממשמשת לבוא, יוצר פרשנות עוצמתית על יופי, הרס והישרדות.

הסדרה קוראת למודעות, משקפת את המשבר האקולוגי המאיים על נשרי ישראל ואת הצורך הדחוף להגן על הציפורים המלכותיות הללו, ומבקשת להבליט את האיזון העדין בין התקדמות אנושית לשימור הטבע. הקונפליקט בין חקלאות, טורבינות רוח ושימור חיות בר מיוצג באופן חד, ומזמין חשיבה מחודשת על ההשפעה שלנו על הסביבה.

"דינמיקה של הכחדה: אין עיט בשמיים" היא יותר ממאמץ אמנותי; היא קריאה למודעות, קינה חזותית ועדות לריקוד המורכב בין חיים למוות. היא מזמינה את הצופים להרהר במקומם בתוך הסדר הטבעי ובצורך הדחוף לשמור על האיזון העדין שמקיים את כל החיים.