הסדרה חוצה את מונטי נולדה מתוך סיורים רגליים ממושכים בשכונת מונטיפיורי בתל אביב – "מונטי" – מרחב אורבני ותיק, מחוספס, הנתון בעיצומם של תהליכי שינוי והתחדשות. בשיטוטיי בשכונה מצאתי השראה חבויה במבנים הייחודיים, בסדר ובכאוס המשתלבים בנוף העירוני, במורכבות הבנייה ובחיים התוססים המתנהלים בין הרחובות. השראה זו נטמעה בכל שלב בתהליך היצירה – מהגיית הרעיון, דרך פעולת הציור, ועד לגיבוש המכלול השלם של הסדרה.

העבודות מציגות מבנים מדויקים אדריכלית, אך מנותקים מהקשר ריאליסטי, ומתקיימים במרחב דמיוני־חזותי שבו מיקום האלמנטים, כיווני התאורה והבחירה בצבע אינם תואמים מציאות קיימת. הן נוצרו בשילוב של צילום תיעודי ורישום מהיר, אוסף פריימים שנקלטו בדרך, אשר עובדו לכדי קומפוזיציות המבוססות על פרספקטיבה אשלייתית דו־ממדית. מקור האור בציורים תמיד סמוי מן העין, והניגוד החד בין אור לצל מבליט תחושות של מרחק, השהיה וריקנות.

הסדרה ממשיכה קו צורני ורעיוני של הציור המטאפיזי מראשית המאה ה־20, בהשראת עבודותיו של ג'ורג'יו דה קיריקו. דה קיריקו ביקש לבטא תחושות של בדידות, ריקנות והשהיה באמצעות צללים דרמטיים, פרספקטיבות חריגות ומרחבים שוממים. בדומה לכך, *חוצה את מונטי* עושה שימוש בצללים ובחללים ריקים כדי לעורר בצופה שאלות על מהות המציאות, על נוכחות מול היעדר, ועל המשמעות של חלל עירוני בעידן של שינוי.

עם זאת, הבסיס הרעיוני של הסדרה נשען גם על עקרונות הריאליזם הקסום – סגנון אמנותי וספרותי שהופיע בשנות ה־20 של המאה הקודמת, ושואף להציג מציאות יומיומית רגילה תוך שילוב יסודות פנטסטיים, מיסטיים או על־טבעיים. הריאליזם הקסום אינו חותר לבריחה מן המציאות, אלא דווקא להעמקת חווייתה, לחשיפת הרבדים הנסתרים בה. כך גם הדימויים בסדרה אינם מתעתדים להעתיק את המציאות, אלא ליצור ממנה מערכת חדשה של יחסים בין אור, צורה ותחושה – מערכת החורגת מן ההיגיון המיידי ופותחת פתח לחלל שהוא גם חזותי וגם מחשבתי.

חוצה את מונטי היא במובנים רבים מסע אישי – חיפוש אחר נקודות המפגש שבין הישן והחדש, בין המובן מאליו לבין הייחודי, בין המציאות המוחשית לבין הדמיון הפנימי. היא מבקשת להסיט את המבט מן השגרה, לעורר תשומת לב לפרטים קטנים שחומקים מעינינו, ולהראות כיצד נוף עירוני לכאורה "רגיל" יכול להפוך, דרך עדשה אמנותית, לחלל שוקק חיים, מלא חיוניות ומשמעות.

במבט הזה, הצופה מוזמן להיכנס לדיאלוג עם המרחב – להחיות מחדש את הרחובות, המבנים והצללים; להרגיש את השקט שבין הצעדים; ולגלות מחדש את המרחב העירוני כמרחב של קסם, זיכרון, ניתוק וחיבור. בין אור וצל, בין מציאות ודמיון, נרקם כאן סיפור שלא רק מתעד את מונטיפיורי, אלא גם מעלה שאלות רחבות יותר על האופן שבו אנו רואים, חווים ומבינים את העולם שסביבנו.