האמנות ממלאת אגב אורחא את תפקיד השימור, ומן הסתם חוזרת ומוסיפה מעט צבע לרעיונות שדעכו, שדהו. כשהיא ממלאת תפקיד זה, היא כורכת רצועה סביב תקופות שונות וגורמת לרוחות שנשאו אותן לחזור. אמנם אין אלה אלא חיים מדומים הנוצרים כך...(ניטשה)

​

הבחירה לצייר דוממים יכולה להתפרש כבריחה מהתמודדות עם העומס החושני והרגשי של הפנים והמצבים האנושיים -נושאי הדיוקנאות.הסתערות נפוליאון של ז'אק לואי-דוד על האלפים מקטינה ומאיינת אותם. עיני איוון אחוז הטירוף של רפין כאילו צויירו כדי להשתיק כל פרט אחר בחדר, גם את גופת בנו הנחנקת תחת עול הטירוף של עיניו.

​

ופתאום מפות שולחן, כדים, ספריות עץ עתיקות וענפי שסק. הבחירה לצייר דוממים נובעת מהרצון להתמודד עימם, להתמקד במה שנמצא בדרך כלל בפריפריה של המודעות. הדוממים נמצאים בשולי היומיומיות ומתפרצים לתוכה רק כאשר ניטלת מהם הפונקציה שלהם, כשהם נשברים, כשהם חדלים לשמש אותנו בשתיקה. ציור הדוממים הוא דרך נוספת ליטול מהם פונקציה, ל'שבור' אותם ועל ידי כך להציף את המודעות בהם, לגרום להם לדבר. לדברי האמן  דוד בוסקוביץ':

​

“בסדרה זו איחדתי דוממים משתי תקופות יצירה שלי. הראשונה, המוקדמת יותר, בהשראת הדרכתו המסורה של ארנסט פוקס. תקופת יצירה זו מאופיינת ע"י ציור בגודל אמיתי של דוממים שהוכנו בתהליך של פרה-קומפוזיציה. הדוממים מן הסוג הזה אינם קיימים מחוץ למציאות של הבד שלי, הם מעין קומופזיציה 'מבויימת' המאפשרת לי לגלות אפשרויות חדשות של השילובים בינהם. תקופת היצירה השנייה היא תקופת היצירה הנוכחית שלי ובה דוממים מתוך הסלון של משפחתי. דוממים אלא היו הרקע לפעילות יומיומית בבית הורי. דוממים אלא עברו תהליך של הגדלה ועיבוד מחדש וההיבט ''המבויים' בהם הוא הצבע. גישתי לציור איננה נשענת על שיחזור פוטו-ריאליסטי אלא על ידי שימוש בציבעוניות מופרזת, על-ידי הגזמה עדינה בקווי המתאר".

סדרה זו מכילה כרוניקה של דוממים וכפי שעולה מדבריו של ניטשה, כרוניקה זו לעולם תהייה מדומה - פיקציה של צבע, צורה ומשמעות. מדבריו של האמן ניתן ללמוד על יחסו לדוממים:

​

"התייחסתי אל הדוממים כבעלי פיגורה, תווי פנים ומבע. סזאן, שניחן ביכולת נדירה לראות את ה'עצמיות' בכל דימוי שעבד עימו, החל מנופים ועד למלנכוליה המצויה בתפוח מזקין, האמין שפירות אוהבים להיות נושאי הציור, והם יושבים שם, כמו מתנצלים על העובדה שצבעם משתנה...בסדרה חדשה זו, אני מנסה לחשוף את הרעננות הטמונה בכל דומם. הסירוב לקבל את הדומם 'כפי שהוא' מניע אותי לצייר אותו."

​

 עבודות אלה אינן מנציחות דוממים בעברם אלא שואפות להוציאם אל מחוץ לזמן ומחוץ למעמדם בסולם התמתי המקובל של נושאי האמנות. כך, מצד היותם מדומים, ענף שסק והכלי בו הוא נתון קיימים לצד עיניי איוון המטורפות וידו המונפת של נפוליאון על האלפים.

​

כתיבה ועריכה: יוסי אברמוב