סדרת הציורים של דוד בוסקוביץ' פורסת מסע ביוגראפי, הסובב סביב רחם האשה. דימוי הרחם מתפקד כנקודת מוצא מבנית ותמאטית לציורים, העוסקים בזהות גברית ונשית, בלידה וגילוי-מחדש, באי-פוריות וכאב, ברעיון האהבה ובתהליכי ההתבגרות וההזדקנות. צבע הורמיליון האדום-כתום, השולט בעבודות אלו, מכתיב את האווירה הסוריאליסטית והמנוכרת. אוירה זו מצטרפת אל, ומעצימה את, העיסוק המתמיד במיניות, חלומות ופנטזיה, כחלק מהגדרת העצמי העולה מתוך הסדרה כולה.

​

​

בוסקוביץ' הוא צייר מסורתי בדרכי גישתו אל מלאכת הציור, בדרך עיבודו את הבד, במושכו את שכבות הצבעים ובשימוש בקו הפיגורטיבי. בה-בעת, הוא מתבלט בסגנונו הסוריאליסטי המשלב ריאליזם עם דימויים מיניים מלאי-פנטזיה – גישה ההולכת ומעמיקה בעבודתו עם השנים. הדמות האנושית – דיוקנאות של בני משפחה, של חברים ושל מגוון דוגמנים ודוגמניות – עמדה תמיד במוקד עבודתו היצירתית. היא מהווה ביטוי לצורך שלו לפענח את טבע ההתבוננות בגוף ובפנים האנושיים, ולהושיט יד אל עבר ההתגלויות הכרוכות במסע הפנימי של הנפש. ב-"אדמה ארוטית מתפוררת", סדרה נרחבת קודמת שהוצגה בתיאטרון ירושלים לפני חמש שנים, הוא התמקד באנלוגיה שבין גוף האדם והאדמה. הציורים נעו בין הפיגורטיבי למופשט, והתאפיינו בצהוב מונוכרומאטי. באמצעות קילוף שכבות האדמה ובחינת השתנותו של הנוף, חקר בוסקוביץ' את מושג הארוטיות השוכן בחילופי הצורות.

באופן דומה, מייצגת סדרת הורמיליון את פעולת הקילוף והניתוח, בשני מובני המילה. בה-בעת, היא מבטאת את האהבה והליטוף של גוף הנקבה, ובמרכזו – הרחם. כלי קיבול פנימי זה, המכיל חיים ומזין אותם, הופך, בציוריו של בוסקוביץ', לחדר זיכרון, חור הצצה אל התת-מודע, צורה העוברת שינויים מתמידים. מטמורפוזות בלתי-פוסקות אלה מגלמות את התמורות הפנימיות, נפשיות ורגשיות כאחת, שאין להן קץ. עם זאת, האינטימיות בעבודותיו של בוסקוביץ' עוברת ניתוק והזרה, ותחושה זו מועצמת בשימוש שהוא עושה בצבע הורמיליון, היוצר מעין מסך תמידי בין הציור לבין הצופה. התנגדות הציורים בפני הצופה יוצרת אנסמבל תמונתי היוצר חלל מדומיין דמוי-רחם, אשר מוליד את הציורים ומחזיקם בתוכו.

אירנה גורדון