בני האדם הופכים נופים וטבע לערים וכבישים ומשאירים את חותמם על העולם. אך את החותם הזה ניתן למחוק, מכיוון שכאשר אנו מזניחים את המבנים שהקמנו, הטבע עובד במהירות לתבוע מחדש את מה שהיה שייך לו.

לרוב כשאנשים חושבים על הטבע הם חושבים על מקומות חופשיים ומבודדים. "טבע" נחשב לעיתים קרובות למשהו שקיים רחוק מערים. אך בישראל, הקו המפריד בין טבע לעיר מטושטש. בנוף הארצישראלי שלנו, ברחבי תל אביב במיוחד ,קיים טבע ייחודי, הוא משתלב ופורח דרך צינורות, על הבניינים, מתוך החלודה. בין השכבות המעוותות של הזנחה, בלאי וקורוזיה הנפוצים ברחבי הערים בארץ, מופיעים החיים בצבע בוהק. כמי שגדל בישראל, ראה את התפוררות הזאת, וזה מאוד משך אותו, אני מוצא בכאוס האורבני אסתטיקה וגם קטליזטור. השילוב בין שתי הסדרות שלי ממחיש את הראייה הזאת.

 

"צינורות" - המתמקדת בתהליך הנסיגה וההתפוררות הנוצר בחומר, המכלה ומפורר באיטיות את הצינורות ואת מבני המתכת השונים המקיפים אותנו, מעניק להם צבעוניות חדשה ובו בזמן גם מקלף וחושף אותם. נסיגת שכבות החומר מאפשרת לרבדיו הסמויים לעלות אל פני השטח ולהתגלות למתבונן כעיוות של חומר וצורה. תהליך זה בא לידי ביטוי במרקמים, קווי מתאר, תבניות וצבעים חדשים כאילו היו תמונת מראה מעוותת של מציאות חומרית מוכרת. דרך תהליכי הנסיגה החומריים של צינורות ומבנים בתל-אביב מצאתי אלמנט אסתטי שמשך אותי לבנות קומפוזיציות שונות עם אותן צורות, אותן עיבדתי למציאות ברובד אחר שמאפשר הריאליזם הקסום. כשהתבוננתי בצינורות, בחוטי חשמל, בשרשראות שהיוו מעין כאוס חזותי ולמרות זאת יצרו אצלי קצב מסוים לדמיון החזותי שלי, שעזר לי לעדן ולחבר מחדש את אותן הקומפוזיציות. הקצב והתנועה שיצרו תהליכי הנסיגה והקילוף במבנים והצינורות שציירתי העניקו להם תנופה של חיים ביחד עם פעפוע אורגני בצבעים עזים. 

​